תערוכת הבוגרים של מנשר מציגה קו קונספטואלי בתהליך הגדרה, שמסומן באופן מרשים במיוחד בפרויקט של עמית בן חיים
נראה שהמחזור הנוכחי במנשר יישר קו עם האקדמיות האחרות מבחינת רמת הביצוע וההגשה, וגם כאן אפשר לזהות תופעה שיש המכנים בגנאי "פס ייצור". לדעתנו מדובר בתופעה סינרגטית המתרחשת בכל מקום שאנשים בו יוצרים יחד, מדברים, מתווכחים ומפרים זה את זה. הקו הקונספטואלי המנשריסטי מעניין במיוחד כי הוא בתהליך של גיבוש והגדרה, כמעט יש מאין, וניכר שהמחזור הנוכחי שותף בהגדרתו.
הגדרה זו ניצבת במרכז פרויקט הגמר של עמית בן חיים "האקדמיה מתה – יחי האקדמיה", המציע תדמית חזותית חדשה לאקדמיה שהיא לומדת בה. בהתאם לכותרתו הפרובוקטיווית, הפרויקט מציע להרוס הכל ולבנות מחדש, ועל חורבות המוסד, מכה הפרויקט שורשים אפלים יותר. קל לפטור את הפרויקט כאגרסיווי ודווקאי מבלי לשים לב לכמה נקודות אור מרכזיות שלא ניכרות במבט ראשון: הזינים (zines) של צילומים אקראיים העוטפים חיבורים של מבחר הוגים שבן חיים (והאקדמיה בהנהגתה) נושאת אליהם את עיניה: חכים ביי, גי דבור, ז'אן-ז'אק רוסו. על כריכות החוברות ענני אותיות שהן כותרות החיבורים שהתפוצצו בחינניות בחלל השחור.
בן חיים מציגה פרשנות ויזואלית מדויקת ליחס הדואלי לידע, המאפיין את מצב הרוח הסטודנטיאלי – רחש כבוד מהול בציניות ובוז
הטיפוגרפיה הסדורה בחוברת משלחת את טקסט החיבור בצורה נאה אך חסרת רחמים, ללא עצירות ובליווי מסר עדין ואגרסיווי גם יחד על יעילותה ועליבותה של האקדמיה ושל הידע האקדמי. גם הפונט שנתפר עבור התדמית עושה כביכול את מה שאסור לעשות – מתעלם מיסודותיו העבריים, אבל עושה זאת בצורה מקצועית ועקבית. בפוסטר המציג את הפונט נכתב: "אתם יכולים להיות מה שאתם מאמינים [בו]", והאותיות הבסיסיות נכתבו בפונט שנראה קל להפקה, אף שאינו כזה.
הפרדוקס, אם כך, הוא שככל שהפרויקט מתריס, כך הוא גם מנגיש עצמו לדור הסטודנטים המרדני הבא.